ישראל הפסיקה להיות מקום שאני מבקרת בו, והיא הפכה למקום שאני קוראת לו בית
עבור דליה רימון המעבר מסנט לואיס למודיעין עם המשפחה היה ההחלטה הכי קלה שקיבלה בחיים – תוצאה טבעית של אמונה שמעולם לא הייתה מעורפלת, שהחיים בישראל הם זכות הלידה של כל יהודי. את הביטחון הזה היא לוקחת איתה לכל מקום: לעסק שהיא מנהלת בתחום שיווק תוכן הבריאות, שהמשיכה לפתח בלי לפספס קצב גם אחרי המעבר; ולגילוי, שהיא חולקת בחיוך, שאפילו כשהתפקיד נשאר זהה – כל המערכות סביב משתנות, ולוקח זמן להתרגל לזה.
ואיפה שדליה, טיפוס A מובהקת בהודאתה, פוגשת את הקצב הישראלי – הרגוע, הלא-מתוכנן, הפחות "לפי הספר" – זה בדיוק המקום שבו היא לומדת ליהנות מהחיים קצת אחרת. זה בא לידי ביטוי גם בבית: הילדים שלה השתלבו כל אחד בקצב שלו, אחד למד עברית לאט יותר, השני שלט בה תוך חצי שנה, אבל הרגע שבו היא מרגישה הכי ישראלית הוא לא רגע גדול – הוא קורה כשהיא שומעת אותם עוברים בין עברית לאנגלית באותו משפט, בלי לשים לב בכלל. וזה בא לידי ביטוי גם בסקרנות שלה כלפי המקום החדש: היא עברה ממדינה שכמעט אין בה אוכל כשר זמין, לכאן – שבו אפשר למצוא ארוחה של שישה מנות בתחנת דלק, וכל חוויה כזו עדיין מרגישה לה כמו "רק בישראל".
הקהילה סביבה מתפעלת מהאומץ שבבחירה שלה לעלות, אבל דליה עצמה רואה בזה משהו הרבה פחות דרמטי – ומבקשת מהישראלים רק דבר אחד: שיפסיקו למהר לעבור לאנגלית כששומעים אותה מדברת, כדי שהיא ורבים כמוה יוכלו סוף סוף לתרגל עברית. ואת התחושה העמוקה ביותר שלה על כל התהליך היא שומרת למשפט אחד: "אני מאמינה שכל מה שקרה בהיסטוריה היהודית המודרנית דחף, בדרך זו או אחרת, את היהודים לעלות ארצה – אצל חלק המסר היה ברור, אצל אחרים הרבה יותר שקט. אבל יש חוט משותף אחד שממשיך למשוך את כולנו הביתה. עקבו אחריו, ותחזיקו בו חזק."
ארגון “נפש בנפש” ביחדיו עם שותפיו מסייע לעולים לישראל ומעמיד לרשותם מערך מקצועי ענף לרווחת העולים על מנת לסייע להם במהלך המשמעותי הזה באמצעות ייעוץ וליווי תעסוקתי, השתלבות בקהילה, במערכת הבריאות והחינוך, הפחתת עלויות המעבר והתמודדות עם הבירוקרטיה הממשלתית.
דרך הקצאת משאבים חכמה והירתמות כל הגורמים המעורבים, מדינת ישראל תראה גידול משמעותי במס' העולים לארץ ונזכה לסייע לעוד אלפי יהודים לקבוע את ביתם במדינת ישראל.